טלוויזיה ישראלית: האם הפריים טיים משקף ציניות וניתוק?
פעם, מבקר טלוויזיה מוערך סיפר לי שמי שרוצה להבין את ישראל, צריך להתבונן בתוכניות הפריים טיים. האמירה הזו נשמעת נכונה מתמיד, במיוחד לאור התחושה הגוברת של ניתוק וציניות המאפיינת את הטלוויזיה הישראלית בשעות השיא.
הפריים טיים, המסגרת הזמנית בה משודרות התוכניות הנצפות ביותר, אמור לשקף את מצב הרוח הלאומי, את הערכים והשאיפות שלנו כחברה. אבל האם זה מה שקורה בפועל? האם אנחנו באמת רואים שיקוף אמיתי של עצמנו על המסך, או שאנחנו נחשפים לתערובת של בידור שטחי, תכנים ממוחזרים וחוסר רגישות בולט?
התחושה היא שהטלוויזיה הישראלית, במיוחד בשעות הפריים טיים, איבדה חלק ניכר מהאותנטיות שלה. במקום תוכניות מעוררות מחשבה, המעודדות דיון ציבורי או מציגות נקודות מבט מגוונות, אנחנו מוצפים בתכניות ריאליטי צפויות, תוכניות בידור זולות וסדרות דרמה מופרזות. התוצאה היא תחושה של ניתוק מהמציאות, של חוסר רלוונטיות לחיינו.
הציניות, שתופסת מקום מרכזי בתרבות הישראלית, מצאה את דרכה גם אל המסך. הומור עצמי, לעיתים קרובות נוטף סרקסטיות, הפך לכלי מרכזי ליצירת בידור, אך גם לדרך להתחמק מעיסוק בנושאים רציניים ומורכבים. הציניות הזו, על אף שהיא מוכרת ומוכרת, עלולה להוביל לחוסר אכפתיות ולניכור.
אבל האם יש תקווה? האם הטלוויזיה הישראלית יכולה לחזור למסלול הנכון? התשובה, כמובן, תלויה במידה רבה בשינוי תפיסתי של גופי השידור ושל מפיקי התוכן. יש צורך לחזור לבחון את תפקידה של הטלוויזיה ככלי תקשורת ציבורי, ולשים דגש על ערכים של איכות, רלוונטיות ומעורבות חברתית.
הצופים הישראלים, למרות כל הגירויים שמציעה להם הטלוויזיה, עדיין מחפשים תוכן שיש בו עומק, תוכן שיאתגר אותם ויעורר בהם השראה. יש להם את היכולת והרצון לצפות בתוכניות איכותיות, וחשוב לתת להם את ההזדמנות לעשות זאת.
הגיע הזמן שהטלוויזיה הישראלית תפסיק להקיא לנו בפרצוף ניתוק וציניות, ותתחיל להציג לנו תמונה אותנטית, מעוררת השראה ומחברת אותנו אל עצמנו ואל החברה שלנו.
